הגמרא דנה במי שנולד תחת כל כוכב — הנולד בחמה, במאדים, בנוגה, וכו׳. ובסופה מביאה את דברי רבי יוחנן שאין עליהם חולק: ״מזל שעה גורם״ — שעת הלידה היא המשפיעה החזקה ביותר על כלי האדם. מכאן גם המנהג לברך על לידת ילד ״בשעה טובה״.

הגמרא מספרת שאברהם אבינו אסטרולוג גדול היה, וכל מלכי מזרח ומערב באים לפתחו לשאול בחכמת הכוכבים והמזלות. הבן איש חי מביא שחכמת הגורלות מיוסדת על חכמת הכוכבים והמזלות עוד מימי אברהם אבינו.

בכל בוקר: ״כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל״ — שהקב״ה מנהיג את העולם, באופנים מסוימים, דרך הכוחות האלה. ובכל ערב: ״מסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו״ — כרצונו שקבע מששת ימי בראשית על סיבובם, הילוכם והשפעתם.

המזל נחלק לשניים: מזל האופי ומזל העתיד. ״תיפח רוחם של מחשבי קיצים״ ו״אין דורשין בכוכבים״ נאמרו על דרישת העתיד. ובאותו שו״ע עצמו נאמר שלא להתחיל דבר בשני וברביעי, ושאין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה — סימן שיש לזה משקל. ״אין ניחוש — אך יש סימן״: מה שאדם יודע שהוא כנגד מזלו, לא יעשה. האיסור הוא משום ״תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך״ — שלא תילקח התמימות בעתידות — ולא איסור בעצם העיסוק.

המהרח״ו הקדוש, תלמיד האר״י ודיין כבר בגיל 20, כתב את ״ספר התכונה״ — ארבעה חלקים מפורטים על חכמת הכוכבים והמזלות. הרש״ש ורבי שלום שבזי תיקנו את לוח גורלות החול. ומן הראשונים: אבן עזרא (ויקרא י״ט כ״ו), הרלב״ג והרשב״א ראו בה חכמה מדעית מותרת — לעומת הרמב״ם שחלק.

רבי נחמן בר יצחק נולד בנטייה לגניבה, ואמו שמרה שיהיה תמיד עם כיסוי ראש ויראת שמים — עד שגבר יצרו פעם אחת, והבין שהאסטרולוגים צדקו בנטייה, אך התורה מגינה ומשנה. וכן בתו של רבי עקיבא, שנגזר עליה למות מנחש ביום חתונתה — ובזכות מעשה צדקה ניצלה. המזל קרא נכון את הנטייה, אך אין בו הכרעה: הגר״א מלמד שלא נשנה את המזל, אלא ננתב אותו — ״מאדים — שופך דמים״ יכול להיות מוהל.

כל העיסוק כאן הוא בכלים שהאדם קיבל בבואו לעולם ובנטיות נפשו — ולא בעתיד, בשום צורה. זו בגדר השתדלות, וכדברי דוד לשלמה ״דע את אלוקי אביך ועבדהו״: מתוך הידיעה אפשר לעבוד נכון יותר, להכיר את החוזקות והחולשות, ולנתב את הנטייה לטובה — באחיזה בתורה, במצוות ובכוח האותיות והשמות שבספר היצירה.